מנכ"ל מחליט לבד — וכמה זה עולה לו

היה לי מנכ"ל שישב מולי ואמר: "אני לא צריך עזרה. אני מסתדר." שלושה חודשים לאחר מכן הוא חזר. החברה שלו איבדה 20% מהלקוחות הגדולים שלה בגלל החלטה אסטרטגית שקיבל — לבד, תוך לחץ, בלי מישהו שיאתגר אותו.

הוא לא היה טיפש. להפך. הוא היה אחד המנכ"לים החכמים שעבדתי איתם. אבל חכמה לא מחליפה פרספקטיבה.

הבעיה המבנית של להיות מנכ"ל

כשאתה מנכ"ל, אתה נמצא בתוך הסיפור. אתה רואה את הפרטים, את הלחצים, את ההיסטוריה של כל החלטה. זה היתרון שלך. אבל זה גם מה שמעוור אותך.

מנהלים בכירים שסקרתי על פני שנים מדווחים על אותה תופעה: ככל שעלו גבוה יותר — קיבלו פחות פידבק אמיתי. האנשים סביבם למדו מה להגיד ומה לא. הם אופטימיזו את עצמם להישמע טוב בפני המנכ"ל — לא להיות כנים.

שלושת המחירים של בדידות בצמרת

1. החלטות שנדחות

ההחלטה הגדולה שכבר חודשים שאתה יודע שצריך לקבל — ועדיין לא קיבלת. לא כי אין לך מידע. כי אין לך מישהו שיחשוב איתך את זה בקול. כל חודש שהיא נדחית — יש לה מחיר. לפעמים מחיר עצום.

2. החלטות שנעשות מהר מדי

ההפך הוא גם נכון. לפעמים מנכ"לים מחליטים מהר כי הם לא יכולים לשאת את חוסר הוודאות. הם מחפשים סגירה. ובלי מישהו שמאט אותם — הם מקבלים החלטות שלא הייתם מקבלים אם היה מישהו שישאל שאלות.

3. עלות ההחלטות הרגשיות

לא כל החלטה היא כלכלית. העברת עסק לדור הבא. פיטורים של מנהל שהוא גם חבר. שינוי כיוון שמשמעותו לזנוח משהו שבנית עשרים שנה. אלה החלטות שאי אפשר לקבל טוב בלי מישהו שמחזיק את המרחב הנכון.

מה שינוי אחד עשה

מנכ"ל שעבד איתי עמד בפני החלטה להוציא שותף עסקי שהיה איתו 15 שנה. מבחינת המספרים — ברור. מבחינה אנושית — מסובך. הוא דחה את ההחלטה 8 חודשים.

בפגישה אחת שאלתי אותו שאלה אחת: "מה אתה מחכה שיקרה כדי לדעת שהגיע הזמן?" הוא שתק. ואז אמר: "לא כלום. אני כבר יודע." ההחלטה התקבלה בשבוע שאחרי.

לא הבאתי לו שום מידע חדש. הוא ידע הכל. מה שחסר לו היה מישהו שיחזיק מראה.

מנכ"ל שיודע לבקש עזרה — הוא מנכ"ל חזק יותר

יש מיתוס שמנכ"לים גדולים מחליטים לבד, מתוך ביטחון מוחלט, בלי ספקות. זה מיתוס. המנכ"לים הטובים ביותר שהכרתי ידעו לבקש עזרה. ידעו לשאול. ידעו שקבלת פרספקטיבה חיצונית היא לא חולשה — היא אינטליגנציה.

מנטור למנכ"לים לא בא לנהל במקומך. הוא בא כדי שתנהל טוב יותר.