יש תקרת זכוכית שכולם מכירים — זו שבין נשים מוכשרות לבין התפקידים הבכירים. אבל יש עוד אחת, שקטה יותר, שפחות מדברים עליה: התקרה הפנימית. הקול הביקורתי שאומר "עוד לא, את עוד לא מספיק מוכנה, חכי שתהיי בטוחה לגמרי".

בשיחות שאני מנהל עם מנהיגות בכירות — גם בליווי וגם בפרקי הפודקאסט על נשים מצליחות — זה אחד הדפוסים שחוזרים הכי הרבה. נשים מוכשרות במיוחד, שהבלם הגדול שלהן הוא לא בחוץ, אלא בפנים.

למה מחכים להיות בטוחות ב-100%

יש הבדל מוכר: כשמופיעה הזדמנות, גברים רבים פשוט קופצים למים — גם אם הם עומדים רק בחלק מהדרישות. נשים רבות, לעומת זאת, לא מרימות את היד עד שהן בטוחות כמעט לגמרי. זה לא עניין של יכולת — היכולת שם. זה עניין של רף פנימי גבוה במיוחד, ושל ביקורת עצמית חדה.

הרף הגבוה הזה הוא חרב פיפיות. מצד אחד הוא מייצר איכות, יסודיות ואחריות. מצד שני, הוא עולה הזדמנויות: הקידום שלא ביקשת, הדעה שלא אמרת בישיבה, הדלת שלא דפקת עליה כי "עוד לא היה הזמן".

ביקורת עצמית — בלם או מנוע

הביקורת העצמית עצמה היא לא אויב. היא יכולה להיות מנוע מצוין — היא מה שדוחף להשתפר, לא להסתפק, לראות את מה שאחרים מפספסים. השאלה היא לאן מכוונים אותה: האם היא דלק שמניע קדימה, או בלם שעוצר לפני שבכלל מתחילים.

בכל אישה, ללא יוצאת מן הכלל, יש את היכולות של מנהיגה. החוכמה היא למצוא את האזור הזה — ולפעמים צריך מישהו מבחוץ שיעזור לראות אותו.

הרכות היא הכוח — לא החולשה

יש מיתוס עמיד שלפיו כדי להצליח בצמרת צריך "להיות גברית". זה קשקוש. דווקא היכולות שנחשבות לעיתים ל"רכות" — חמלה, הקשבה, אינטואיציה, היכולת לקרוא אנשים ולפשט מצבים מורכבים — הן כוח מנהיגותי ממדרגה ראשונה. מנהיגות אמיתית עוברת היום הרבה דרך רגש, לא רק דרך הראש. ומנהיגה שמובילה באותנטיות, מהמקום שלה, חזקה בהרבה מאחת שמנסה ללבוש מסכה שאינה שלה.

איך עוברים את התקרה הפנימית

זה הלב של הליווי למנכ״ליות ולמנהלות בכירות: לא ללמד אותך להיות מישהי אחרת, אלא לעזור לך להסיר את הבלם הפנימי ולהוביל מהכוח שכבר קיים בך.

— ד״ר איל הורוביץ